התשובה הקצרה? חסרי הבית הם כמעט באופן מוחלט – גברים.
ועדיין, אם תחפשו את המילה גברים בכתבות העוסקות בחסרי בית – לא תמיד תמצאו, שכן עצם היותם גברים זו עובדה שעדיין שקופה עבורנו. כאילו מדובר במקריות בלבד. מה גורם לכך?
כאן, כדאי לעצור לרגע ולהכיר תופעה מצערת בשם פער האמפתיה בין המינים, שמסתירה זאת מפנינו. תופעה זו גם מצליחה להסתיר את הפתרונות הקיימים, ומשמרת את האדישות הציבורית רבת השנים לאחת האוכלוסיות הסובלות ביותר בחברה.
מהו פער האמפתיה בין המינים?
כדי להכיר את התופעה, כדאי לצפות בסרטון המצוין שבקישור הזה.
בסרטון, פרופסור ג’אניס פיאמנגו מצליחה בתוך פחות משש דקות להסביר מדוע כולנו חונכנו לגלות אמפתיה לסבל נשי, ובמקביל להתעלם, או לגלות רגישות נמוכה, לסבל גברי. פיאמנגו מראה את השורשים ההיסטוריים של התופעה, ומסבירה מדוע חשוב שנכיר אותה ונשתחרר מהשפעתה, אם נרצה לחיות בחברה חומלת ושוויונית יותר.
מעל 600 דרי רחוב (!), מתו ברחובות רק בעשור האחרון.
כך ע”פ דיווח של משרד הרווחה.
אך היות ולמספרים גדולים קשה לנו להתחבר רגשית, כנראה שיהיה פשוט יותר להיזכר בגבר האחרון שראינו, כבן 60, יושב על ספסל לבד, ערימת שקיות בצידו, לבוש בבגדים בלויים שלא מתאימים לקור ולגשם שהשארנו מאחור, כשחלפנו על פניו בדרך לקולנוע. קשה לנו לדמיין איך מרגישה השעה האחרונה בחיי אדם שקופא למוות לבד על ספסל בלילה, אך עבורם זו מציאות שחוזרת על עצמה מדי חורף.
אלו בני אדם שהותרנו להתמודד לבד. עם בדידות וניתוק מהמשפחה, עם משבר העלייה לארץ, עם התמכרות לאלכוהול וסמים, ועם נפש פצועה. ואפשר להציל כמעט את כולם, תהיו בטוחים. וכדי שזה יקרה, בעיקר צריך שיהיה לנו איכפת מספיק.
אבל איך נממן את הטיפול בהם?
רוב חסרי הבית נמצאים ברחובות תל אביב, העיר העשירה ביותר בישראל. והנה, במחיר של מירוץ לילה,
או עוד לילה לבן שופע הופעות, אוכל ובילויים, או במחיר שבוע של דוחות חנייה, או שבוע ארנונה של מאות אלפי המשרדים והבתים, ניתן לצבור תקציב גדול מספיק בעירייה בכדי לטפל בכל חסר בית בתל אביב, להאכיל ולשכן אותו, ולעודד שיקום.
בפינלנד, קנדה ומדינות נוספות כבר הפעילו תוכניות ‘דיור תחילה’ ועשו זאת בהצלחה.
שם הבינו שהם לא צריכים עזרה ארעית, אלא פתרון קבע.
הכל מתחיל במודעות לסבלם ואיכפתיות.
אם כן, כסף ציבורי ליישום התכנית ניתן למצוא בשפע.
אבל מישהו יודע איך צוברים אכפתיות גדולה מספיק בכדי לתקן?
הרי לא מדובר בבעיה במישור הכספי. מדובר בבעיה במישור אחר לגמרי. כזה שמצריך לפתוח את הלב, ולהפנות עוד ידע ומשאבים להציל אנשים, שאולי לא יהיה להם מחר.
הנה דוגמה לפתרון מוצלח שיישמו בעיר אחת בקנדה, עד שלא נותרו עוד דרי רחוב.
כמו שניתן לראות בסרטון הקצר הבא:
